"אֻמְלָל"? מֵילָא אִם בִּגְלַל קָרוֹב שֶׁהָפַךְ לְבַר–מִנַּן אוֹ מֵעֹנִי וְחֹלִי, אֲבָל בִּגְלַל זִמָּה? לַחֲשֹׁב שֶׁחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה פְּרוּשָׁה מְצִיאַת תְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹת זוֹ פָּשׁוּט רְעוּת–רוּחַ. בְּמִשְׁפָּט זֶה גַּם הוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לְהִשְׁתַּנּוֹת לְמַעֲנָהּ, שֶׁכֵּן תְּנַאי יֵשׁ בּוֹ: "לוּ הָיְתָה לִי תְּשׁוּבָה" – וְלֹא בְּכָל מְחִיר! וְאָמְרוּ חָזָ"ל בְּאָבוֹת (ה,טז): "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר בְּטֵלָה אַהֲבָה. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר", וְהוּא כְּאַמְנוֹן!